היות וגם לכן לא, נחזור ברשותכן בערך שנתיים אחורה מאותה נקודה, כדי להבין את השתלשלות האירועים.

 

בתור פרפקציוניסטית וקונטרול פריק, מהרגע שהנסיכה נולדה (טוב, קצת אחרי שעברו הכאבים של התפרים והתחלתי לישון קצת בלילה), היה לי ברור שהילד הבא יגיע כשהיא תהיה בת 2.5 פלוס מינוס.

ניכנס להריון ביוני, נלד סביב מרץ, חופשת לידה של חצי שנה ובול לעבודה בספטמבר. תחילת שנה, החגים להתאקלמות, בול.

תוכנית כבקשתך, לא? 

אז זהו… שממש לא.

 

להריון הראשון, עם שי, נכנסנו בקלות ובלי בעיה. הריון ספונטני, ספינינג עד יומיים לפני הלידה, לידה רגילה ובלי כאבים (הזמן להודות לממציא האפידורל). חלום של ממש.

את שי הנקתי עד גיל תשעה חודשים, ובגלל שבזמן הנקה אי אפשר ליטול גלולות רגילות, לקחתי גלולות מיוחדות שכן ניתן.

מפה לשם לא קיבלתי מחזור, אבל הרופא אמר שזו תופעה שכיחה בזמן הנקה ועם הגלולות. אז לא דאגתי. אין דימום. כיף חיים. או שלא…

הזמן עבר, המחזור לא הגיע, עם הגלולות או בלעדיהן.

ואני? תכננתי כבר להכנס להריון והלחץ מתחיל…

 

בין העבודה במשרה מלאה, גידול הנסיכה, בעל, בית, אימונים אינטנסיביים ותכופים… כנראה ששכחתי את עצמי. ומסתבר שיש לזה מחיר.

אז אצלי כמו אצלי, הוחלט לקחת את זה כפרוייקט. 

ופשוט להרגע ולנסות לבד.

אחרי שנה של ניסיונות להכנס להריון ספונטני ללא הצלחה, הבנתי שהגיע הזמן לנסות לעשות את זה עם עזרה. 

 

הרגשתי שנכשלתי. אני, שתמיד הכל הסתדר לי כמו שרציתי, פרקציוניסטית לתפארת מדינת ישראל, נכשלתי. ראיתי בראשי את התסריט הגרוע מכל. לא נצליח להכנס להריון. לא יהיו לי עוד ילדים. לא ידעתי איך לאכול את זה.

כמובן שכולן מסביבי היו כבר בהריון שני, או כבר עם ילד שני, מה שהעלה את מפלס הלחץ והחרדה עוד "קצת"...

לקח לי קצת זמן, הרבה דמעות ועצב, אבל הבנתי שזה בידיים שלי ( ושל כמה רופאים, תרופות וכו…).

התאפסתי והחלטתי שזהו. מעכשיו עובדים בזה.

מורידים לחץ בעבודה, מורידים אינטנסיביות באימונים וקילומטרים שבועיים מהריצות, מתחילים טיפול - קונבנציונלי ולא קונבנציונלי.

 

 

לא ידעתי אם יש אור בקצה המנהרה אבל ידעתי שאני אעשה הכל בשביל זה.

שמתי את מדי המלחמה, צבעי ההסוואה על הפנים ויצאתי לקרב. לא עניין אותי כלום. לא ראיתי בעיניים. 

אני אשיג את מה שאני רוצה ויהי מה!

לקחתי את עצמי ואת ההפנייה, ושמנו פעמינו למרכז לבריאות האישה ברעננה (נקרא לו מעתה "המרכז"). 

 

מתחילים בטיפול.

הבעיה ? לא ברורה.

התסמינים - אין מחזור, רירית צוואר רחם דקיקונת מה שאומר שגם אם יש מחזור - לא בהכרח ידעתי עליו. וסדיר הוא בטח לא. מצב שלא מאפשר קליטת הריון שלא לדבר על להחזיק אותו...

 

מה עושים??? עובדים לפי פרוטוקול ברור ומסודר כדי להחזיר את המחזור ואת הרירית לעובי נורמלי.

ואז, כשזה יקרה - קצת הורמונים כדי שיופיעו להם כמה ביציות חמודות, ואנחנו על המסלול הנכון להמראה.

 

נשמע פשוט וקל. ובפרקטיקה? 

זה התחיל מביקורים תכופים במכבי טבעי - פעם בשבועיים דיקור, פעם בשלושה רפלקסולוגיה.

האמת? נהנתי מהשקט. לשכב ברוגע ולא לעשות כלום ולתת למטפלים לעשות מה שצריך… לא משהו שפירגנתי לעצמי איתו עד כה...

במקביל, טיפול קונבנציונלי. זה כבר היה קצת פחות כיף. אבל איך אומרים? החיים זה לא פיקניק.

מתחילים מכדורים להחזרת המחזור ולהגברת הביוץ וממשיכים בבדיקות. ועוד בדיקות. ועוד בדיקות.

שש וחצי בבוקר כבר הייתה שעה קבועה שלי במעבדה ללקיחת דם, אני והאחיות שם - כבר חברות… 

המשיך בשבע בבוקר במעקב זקיקים, כי בדיקה וגינלית היא ה-דרך לפתוח את היום, מדי פעם גיחה קצרה לאחיות במרכז ומשם מיד לעבודה. 

העור הבהיר, השקוף והוורידי שלי לא שיחק לטובתי פה, ובשבועות שסביב הביוץ, כשתכיפות הבדיקות גדלה (אפילו שלוש פעמים בשבוע), נראיתי כמו נרקומנית שמזריקה לעצמה.

שלא לדבר על כך שמצב הרוח שלי היה תלוי בתוצאת הבדיקות - זקיקים יפים, גדולים, ורירית עבה - עפתי באוויר מאושר. שום דבר לא יכל להוריד אותי בימים כאלו. 

תוצאות בדיקת הדם התקבלו בשיחת טלפון מהאחיות במרכז, ויחד איתן הנחיות - מחר אתם שוכבים, היום לא… בהחלט דרך סקסית ורומנטית להביא ילדים לעולם.

אבל בימים שהבדיקות לא הראו סימנים חיוביים, הזקיקים נמנעו מלהופיע והרירית הייתה דקה, פשוט רציתי להכנס למיטה ולהתעורר ביום אחר. יום טוב יותר.

וברור שלא יכלתי. הייתה לי עבודה, בעל, ילדה שרוצה וצריכה את אמא שלה. 

 

אבל איך מתפקדים ככה? 

וככה עבר לו חודש, ועוד חודש.

כדורים, מחזור, ביוץ, סקס. ומחזור שמבשר על כך שלא נקלטנו.

 

לא נשכח את בדיקת הזרע שטל היה צריך לעשות (חלק מפרוטוקול הטיפול), צילום רחם שאני הייתי צריכה לעשות (נעים זה לא…) ועוד כהנה וכהנה טירטורים, בדיקות וטיפולים בשביל התואר הנכסף - הריונית.

 

כשראינו שזה לא עובד, הוחלט לעבור לשלב הבא.. הורמונים. גונאל אף במזרק. זריקות בבטן. מתחילים במינון נמוך ומוסיפים כל פעם קצת, כדי לא ליצור גירוי יתר.

ושוב אותו הפרוטוקול. מעקב זקיקים, בדיקת דם, שיחה מהאחיות מתי להזריק את הגונאל וכמה, ושוב סקס.

ומחזור שמבשר שלא נקלטנו.

 

כמה אפשר? 

כל מחזור שהגיע, הרגשתי באבל. כאילו איבדתי תינוק, שלא היה קיים בכלל.

טל ניסה לנחם ולהרגיע, והיה מקסים אמיתי.. אבל אני פשוט לא הצלחתי לעכל את זה. הדמעות לא הפסיקו לזלוג והגוף שמלא הורמונים כאב כולו מעצב.

אבל אני לא הסכמתי להתייאש. קיוויתי וניסיתי לשכנע את עצמי שיהיה פה סוף טוב!